שוויגר

עם התקדמות הכתיבה שלי למדור, ועם החיזוקים הנפלאים שאני מקבלת מכם בעל פה, במיל, ובטלפון, [אנא המשיכו זה מחמם את הלב וממריץ אותי להמשיך] החלטתי להעיז ולגעת בנושא הטעון והמורכב הזה. אם עד כה השתכשכתי במי אפסיים, הגיע הזמן להתקדם לעמוקים, מקווה שלא אצלול במים אדירים.

לפני שנים כשהתחלתי להתייחס לנושא יחסי שוויגר/כלה, פסעתי בזהירות בשבילים לא מוכרים. בספרות החרדית לא מצאתי חומר רלוונטי שהגדיר, הסביר והדריך, גם באופן אישי רק התחלתי את החשיפה למערכת היחסים הזו עם כלתי הבכורה. [נדמה לי שמי שנישאה לבני הבכור זכאית לקבל את התואר כלה בכורה. לא?]

נפלתי לתוך מציאות לא מוכרת ללא כל הכנה, והידע שלי בנפש האדם לא ממש ריככה את הנחיתה. אני רואה את הגבות שלכם מתרוממות כלפי מעלה בתמיהה.

- 'למה היא מדברת על נפילה ונחיתה, הרי זה נשמע איום ונורא?'

אסביר.

האוורט והאירוסין של הבכור תפסו אותי סמוך מאד לאירוע המוחי של אימי ז"ל. האירוע קרה באופן פתאומי והיה מסיבי ללא כל אפשרות שיקום וחזרה לחיים תקינים. השגרה שלנו התהפכה, הרגשות הציפו, ולא הייתה פניות למשהו חדש נוסף, משמח ככל שיהיה.

אז, כן, עשיתי כמיטב יכולתי לתכנן את האירוע, וללוות את בני במאורע הכל כך חשוב. אבל למרות כל ההשתדלות אין לי ספק שמערכת היחסים לא נבנתה במהלך טבעי ותקין. תוך כדי החלטות הרות גורל של מכירת הדירות שלנו של הורי, קניית יחידה גדולה מספיק לקלוט את הורי על כל המשתמע מכך, ושלל הדאגות והטיפול שהתחייב מהאירוע, קשה היה עד מאד לתת את הדעת גם על משמעות החתונה והשקעה בקליטת כלה למשפחה.

כמובן שכל שידוך נוסף לימד אותי, כל ניסיון החכים, ובהדרגה נרגעתי, השתפרתי, עשיתי תיאום ציפיות, הפקתי לקחים, בניתי סדרת שיעורים בנושא, עד שאפילו הגעתי להרצאה משותפת עם אחת הכלות!

תוך בניית הסדרה ליקטתי בדיחות על יחסי שוויגר כלה/חתן. מה שמשותף לכולן הוא הומור שחור, ובהן השוויגר מצטיירת כדמות גרוטסקית, אנוכית, ושתלטנית, ובדרך כלל שמנה. [אני אפילו לא מנסה לכתוב דוגמא לבדיחה כזו, כי ברור לי שהמערכת לא תאשר.] שאלתי את עצמי למה אין בדיחות על השווער, מדוע הכלה או החתן תמיד נשארים זכים וכל הצחוק הוא על חשבון השוויגר.

אין תשובה קצרה, להסבר נחוצה הרצאה ומספר כתבות, במשפט אחד: האם היא הנתפסת כמתמסרת ומשקיעה בחינוך ועיצוב הילדים, ואז מגיעה מישהי מבחוץ ופשוט קוטפת את הפרח ומתמוגגת והריח המקסים...

מצד שני כולנו מכירים את הגמרא שמתארת שתקופת עיקבתא דמשיחא דווקא הכלה היא זו שקמה בחמותה. אם כן, למה אין סיפורים מסמרי שער על כלות שמזלזלות ומתנשאות?

שמעתי מאחת הכלות שלי שבאחד השיעורים בו השתתפה הצביעה משתתפת ואמרה 'מדוע מדברים על הפחד מהחמות, אני רועדת כשהכלה שלי מגיעה אלי.'

לא אאריך ואעמיק בנושא. הרי אין אפשרות להכריע לכאן או לכאן, וגם אם כן מה זה ייתן לנו?

בסדנא ביקשתי מהמשתתפות שכל אחת תכתוב את עשרת הדיברות לשוויגר המושלמת. ואז כל אחת הקריאה את מה שהיא כתבה, כשעל כל היתר הוטלה המשימה הקשה לא להגיב בשום אופן גם אם מה שנאמר נשמע לה מופרך לחלוטין. הכלל היה אם מה שהוקרא לא נמצא להוסיף אותו לרשימה. כשהמשתתפת האחרונה סיימה, היו לנו 37 דיברות, כשרובן הפוכות וסותרות אחת את השנייה.

מה שניסיתי ללמד אותן, ואת עצמי, הוא שמה שמתאים ליחסים עם כלה אחת, ממש עלול להזיק לשנייה, שאין כללים ברורים ומוחלטים מה לומר ומה לא, מה לקנות ומתי, האם להזמין או לא. כשם שפרצופיהן שונים כך גם כל האינטראקציה עם כל אחת צריכה להיות מותאמת.

וכאן אולי מגיע חידוש, גם לי כשוויגר יש צרכים, מוגבלויות ועדיפויות. ומותר ואפילו חובה עלי לידע את הנוגעים הדבר מה מתאים לי. להפסיק לשמור בסוד ולקוות שאיכשהו הם ינחשו ויבינו. עם השנים למדתי שלפעמים אפשר לסרב, זה בסדר לבקש, וגם אם התגובה הספונטנית אינה שמחה וצהלה, בסופו של דבר זה מסתדר לטובת שני הצדדים.

כשהפסקתי להתאמץ לרצות [פתח מתחת לר'], למצוא חן ולספק את הצרכים של כולם, כשנרגעתי מהחשש שאני עלולה להיכשל, נדמה לי שמערכת היחסים שלי השתפרה, הן עם הכלות וגם עם הבנים.

גן עדן?

רחוק מזה.

רוצה להאמין שיש לי עוד הרבה מה לעשות כאן.