פתאום נפל לסבתא האסימון

כמו כל עם ישראל התחלתי את ההכנות לפסח, והיום הרגשתי ארכאית כמו מתושלח.

הגעתי לבוידם כדי לעשות בו סדר ולמצוא מקום לאחסון, ומצאתי 'אוצרות' עתיקים שיש ויראו בהם נוסטלגיה, ואחרים יתייחסו אליהם כזבל.

בעבר אהבתי לעשות 'עבודות יד', (אפילו את הביטוי הזה צריך להסביר) רקמה, סריגה, שילוב צבע על בד עם תוספות לבד סריגה ועוד כהנה וכהנה, ולכן אספתי ושמרתי שקיות גדושות של דוגמאות לרעיונות. בחיפוש מצאתי המון דפים מצהיבים עם העתקי אותיות אומנותיים, תמונות של עבודות אומנות, חוברות סריגה ישנות, פיסות זיכרונות שהחיו לרגע תקופה שחלפה ונעלמה מזמן.

מחשבות מנוגדות התנגשו במוחי: מצד אחד אין שום הגיון להמשיך ולשמור דבר. אף אחת, כולל אני, לא מתעסקת יותר בזה. אבל מי יודע, אולי בעתיד האופנה תחזור. אבל אפילו אם כן, מי יצטרך דוגמאות ששמרת שנים, הרי במחי מקלדת אפשר היום להוריד הכל.

אז אולי אוכל לשתף את הנכדים וייתכן שאפילו הכלות ירצו להתעניין בדברים שהיו חשובים לי בעבר- נו באמת, הרי התשובה ברורה לך מאליה.

- יתכן ויש מוזיאון שמחפש בדיוק מוצגים מסוג זה.

- ועד אז מה תעשי עם כל 'האוצרות' האלה? הרי את זקוקה למקום אכסון.

בסוף ההיגיון ניצח, עשיתי פשרה עם עצמי. השלכתי (למיחזור, כן?) 95% מהדברים ושמרתי שלושה פריטים: נייר קופי. חשבתי שהנכדים יעריכו מין נייר שכותבים או מציירים עליו מלמעלה והכל מופיע בדרך פלא על דף מתחתיו.

בד להדבקת טלאים. שוב, משהו שמעורר היום תמיהה. מגהצים על פיסת בד ולפתע היא נדבקת לבד אחר. (השאלה למה שמישהו ירצה לעשות את זה...)

נייר פרגמנט - מין נייר מרשרש ושקוף שמאפשר לראות מה מצויר בדף שמונח מתחתיו וכך להעתיקו.

ועדיין נראה לי שאצטרך להתאמץ כדי לשכנע מישהו אחר שהפריטים הנ"ל מעניינים.

היו זמנים שממש נהניתי מסריגה. גם מהתהליך, וגם מהתוצאות. התעסקות עם הידיים עזרה לי להתרכז בשיעורים בנסיעות ובכל רגע פנאי. לראות במוחש איך פריט לבוש מתגשם לולאה אחרי לולאה. זוכרת שלכבוד אחת מחגיגות הבר מצוות סרגתי סוודרים תואמים לכל ילדי ולשני הנכדים. עם הזמן נוכחתי שבגדים סרוגים כבר לא אופנתיים, אז עברתי לסרוג שמיכות לתינוקות, אבל גם זה עבר, פס מהעולם, כשיש כירבוליות מפליז או מבדים רכים אחרים שפשוט מזמינים להתעטף בהם.

מדי פעם אני שומעת את אחד מילדי משעשע את ילדיו בסיפור על דברים שהיו בזמנו ולילדיו נראים מוזרים ותמוהים:

היו היה מבנה מזכוכית אליו היה אדם נכנס, סוגר את הדלת מאחוריו, פונה אל מכשיר טלפון מחובר לקיר, משלשל אסימון, כאן הוא חייב לעצור ולספק הסבר מה זה אסימון. בשלב זה היה עליו לנעוץ אצבע בחוגה עגולה עליה רשומים מספרים ומולם חור למספר הרצוי. כמובן שהסיפור מופסק מספר פעמים בשאלות כי ממש קשה להמחיש דבר מוזר כזה למישהו שלא ראה זאת מימיו.

תחום נוסף של סיפורי נוסטלגיה הוא כל נושא האוספים. הילדים של פעם היו אוספים דברים שלא קונים בכסף אלא תוצר לוואי של דברים. למשל: עטיפות מסטיק עם ציורים של דגלי ארצות, שהודבקו למחברת פשוטה ותרמו ללמוד איזה דגל מייצג איזו מדינה. למסטיק קראו 'אטלס', אוסף כרטיסי חיוג שהגיעו עם תמונות שונות ומעניינות מרחבי העולם, אוסף זהבים. היו מורידים בזהירות את העטיפה הכסופה או המוזהבת מעל שוקולד, או ממתק אחר, מיישרים אותו בעדינות רבה עם הצד השטוח של הציפורן, ושומרים בין דפי ספר.

היום כשחנויות 'הכל בשקל' מציעות שלל פריטים במחיר רצפה, למי יש חשק להשקיע באוסף. היום כשכולם רגילים לקנה/השתמש/וזרוק, למה להתאמץ ולשמור משהו.

אני לא מתרפקת בגעגועים על תקופה שחלפה ואיננה. לכל דור ודור יש את המאפיינים המתאימים לו, והכלים הראויים לתכלית אליה עלינו לשאוף.

זו פשוט העלייה לבויידם שהעלתה זיכרונות אותם חשבתי לחלוק אתכם.