סבתא לא מרשה לקפוץ על הספה

משמעת, יו איזו מילה טעונה ומפחידה. היא מפחידה את האימהות המעירות. יותר מזה, מהלכת אימים על הסבתות. איך מצליחים לברור מתוך שפע הגישות החינוכיות האם מותר בכלל עכשיו להפעיל משמעת כלפי הילדים, או אך ורק אהבה/עידוד/תמיכה/הכלה/מבצעים/פרסים? ומי אחראי על משמעת אצלכם בבית כשמגיעים הילדים והנכדים להתארח?

בחרתי להתייחס לנושא משני קצוות:

1. מה עושים כשההורים הצעירים מרגישים שהגיעו לבית מלון ומרשים לילדים התנהגויות האסורות בבית. (ומי אמר שבבית מלון הכל אפשר?)

2. איך להסביר לילד שיש התנהגויות שאצלכם בבית מותרות ואילו אצל סבא וסבתא לא מקובלות כמו: לקפוץ על ספות, להשאיר עטיפות ממתקים על הרצפה. ויש דברים שמותרים כשמתארחים אצל סבא וסבתא ואצלנו לא. כגון: אכילת כמות ממתקים גדולה, ללכת לישון מאוחר יותר.

כתשובה לשאלה הראשונה אני מביאה את סיפורה של שושנה הלקוחה מספרי 'אישה במעגלי חייה':

מרגע שהנכדים היו מגיעים אלינו רמת הרעש התעצמה והאנדרלמוסיה התחילה. פרצי האנרגיה שלהם דמו ללבה הפורצת מתוך הר געש פעיל. המרץ הבלתי נדלה שלהם התיש אותי, אך הם מעולם לא הראו סימני עייפות, מלבד, אולי, באותם פעמים בהם ביקשתי מהם עזרה בפינוי השולחן.

היו שבתות שבסופן ערכתי אומדן נזקים, כמו כלים מנותצים, או צנרת סתומה. הייתי מתיישבת באמצע הסלון ומתבוננת סביבי בחוסר אונים מוחלט. הרצפה הייתה זרועה משחקים, ספרים הפוכים שחלקם איבדו את רוב דפיהם, ומשחקי קופסא שהתפזרו לכל עבר ואיבדו את רוב חלקיהם.

ניסיתי לרמוז לבני ולכלתי שעליהם להשקיע יותר בהנחלת משמעת לילדיהם, אך משום מה הם סרבו להירמז. משכלו כל הקיצין ברוב ייאוש התפרצתי על בני ושאלתי 'האם גם אצלכם בבית הילדים מנתקים ידיות של דלתות ושומטים כל מה שבידיהם אל הרצפה?' הוא ענה בשלילה מוחלטת. 'אז למה אצלנו אתם מרשים להם?' שאלתי. והוא ענה בכנות: 'אני רגיל שכאן בבית את היא הסמכות החינוכית. לא העליתי בדעתי שאת מצפה "ממני" להגביל כאן את ילדיי'.

בו במקום, בטקס רב רושם, העברתי לידיו את שרביט החינוך, והאצלתי עליו את הסמכות להטיל משמעת על ילדיו, גם, ואולי דווקא, כשהם אצלנו. מאז אני חופשיה לפנק אותם כאווה נפשי. אני יכולה להיות הסבתא הטובה שמרשה בכל, כי את 'יד שמאל' הם מקבלים מהוריהם.

כלומר – כדאי מאד להפסיק עם המחשבה המדומה שהאחרים יבינו אותנו ללא מילים וינחשו את רצונותינו עם רמזים בפנטומימה. כשיש אי הבנות עם הילדים מוטלת "עליך", הבוגרת ובעלת הניסיון, החובה לפתוח ערוץ תקשורת פתוח וכנה. אסור לתת לרגשות להצטבר ולטאטא אותם מתחת לשטיח, כי גם אם הם ייעלמו מן העין הם יישארו עמוק בלב. לא רק שמותר לך להביע את רצונותייך וצרכייך, אלא, אם תעשי זאת בדרך נכונה, תופתעי עד כמה הילדים יכירו לך טובה.

והפן השני - הילד מפנים מהר מאד גבולות בתנאי שאין אמביוולנציה אצל ההורים. ילד מבין בחוכמת הפרצוף ובשפת הגוף ללא צורך בשום קורס. היטב הוא יודע אצל מי, אפוא, ומתי מותר לו למתוח את החבל, לעשות מניפולציות ולהגמיש את העומד מולו לרצונותיו. בקיצור; אין שום בעיה להציב גבולות אצלך בבית ואין לך מה לדאוג שלמחרת הנכדים יצטרכו טיפול רגשי/פסיכולוגי/התנהגותי/סי.בי.טי/או אן.אל.פי/ או סי.פי.או.

הכל עכשיו ברור ופשוט. נכון?

אז בואי נסבך קצת את העניינים. מה קורה במשפחות בהן יש ילדים בגילים חופפים לאלו של הנכדים? נכון, זה קורה אצל סבא וסבתא צעירים, אבל עדיין כאלו שמוכתרים כסבא וסבתא.

מטבע הדברים, יש לנכדים מעמד מיוחד ומפנק בביתה של הסבתא, וזה עלול לגרום לשאלות, ואפילו לתחושות קיפוח בלבם של הדודים הצעירים.

איך מרגישים הילדים הקטנים כשאימם מרשה לנכדים לעשות מה שלהם היה או עדיין אסור? מה הם חושבים כשהם רואים כמה את משתדלת לצמצם ולהגביל את אכילת הממתקים שלהם, ואיך ידך נשלחת בקלות אל ארון למעלה כשבאים הנכדים. איך הם מתמודדים עם ההנחה שסבתא לא אמורה לחנך את נכדיה אלא לפנק אותם אבל בהחלט יש לה חובת חינוך כלפי ילדיה.

לא לכל השאלות יש תשובות חד משמעיות, לא לכל בעיה יש נוסחה מוגדרת לפתרון.

השאלות אמורות לעורר סימני שאלה, וטוב יהיה אם תעוררנה התלבטויות ותהיות שיביאו לחשיבה מחודשת.

על כל אחת ואחת למצוא את הנוסחה המתאימה למשפחתה במצב נתון. מה לעשות, גם לסבתא יש עבודה.