קהל היעד                כלות לקראת חתונה.

מדריכות כלות

מורות סמינר

מנהלות סמינרים [לקניה מרוכזת]

גננות

עורכי/ כתבי עיתונים

מרכזות השתלמויות

 

על הספר

ללוות, פירושו להיות ליד, לא במקום, ולא בתוך. ללוות אומר לאפשר לשני ללכת, להתקדם, כשאנו הולכים לצידו. לאפשר לזולת להיות הוא, כאשר נוכחותנו מהווה עבורו תמיכה והדרכה.

​

לילוות – פירושו לקבל דבר על מנת להחזירו זהה או טוב יותר; שימוש זמני בדבר שאינו שייך לנו שאיננו בעלים עליו.

כך הוא חינוך ילדים – קיבלנו אותם כפיקדון. אנו אחראים עליהם. עלינו לשמור עליהם, לטפחם, ולקדמם לתכליתם. עלינו להאמין שהיות שהקב"ה נתן לנו את המתנה, הרי שהיא נפלאה, מיוחדת ויקרת ערך. כמו כן יש להפנים את הרעיון שהבורא סומך עלינו, ומפקיד את הפיקדון החשוב דווקא אצלנו.

​

בליל הטכניקות, התרגילים והדרכים המוצעים כיום בפני האם החרדה לגידול ילדיה בדרך הישר, מבלבלים ומתסכלים אפילו מחנך דגול ומנוסה. בספר אני מחזירה את אור הזרקורים אל דמות המפתח בחינוך הבית – האם.

על הפסוק "ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם במדבר" אומר רש"י: "כשישמע שהם שבים לאחוריהם". כלומר – כאשר שמע פרעה שבני ישראל הלכו בכיוון מסוים, ולאחר מכן חזרו בהם ובחרו במסלול צעידה שונה –הבין כי בני ישראל תעו בדרכם.

כך נראה אדם נבוך, הוא מנסה דרך אחת ולאחריה אחרת. פונה בכה, ומשגילה כי לא מצא את מבוקשו, פונה והולך לו במסלול שונה. כך נראים לא מעטים מאיתנו, כאשר הם ניצבים מול המסע האדיר ששמו 'חינוך ילדים'.

​

נפגשתי עם הורים בכל הגילים, מכל סוגי המוצא, השייכות הדתית ורמת ההכנסה. דיברתי איתם במשך שנים רבות בסדנאות, הרצאות, ואצלי במשרד בטיפול פרטי, זוגי או משפחתי. המכנה המשותף אצל כולם היה רצון אמיתי להשפיע על הילד את הטוב ביותר, יחד עם דאגה וחשש של החטאה; תחושה שהמשימה גדולה מדי, כבדה ועצומה. שוב ושוב שמעתי תלונות: 'למה הוא עושה לי את זה.' הם הביעו אכזבה ויאוש, ובפנייתם אלי כ'מומחית', הם 'הרימו ידיים' –כאילו הם רוצים להפקיד את האחריות על הילד בידי, או לחילופין, לקבל ממני רעיונות וטכניקות שיהפכו את הילד לצייתן ואותם למאושרים.

​

חינוך ילדים אינו אוסף טכניקות, ולא רשימת הצעות סטנדרטיות שמקבלים ממומחים. ההורה הנבוך עומד לבדו ובכל פעם מאמין מחדש שהפעם הזו נגלה אליו שביב אור בקצה במנהרה, וחדור מרץ ויוזמה הוא מתחיל לפסוע קדימה. אולם אז מופיע לפניו 'גואל' נוסף, ובפיו בשורה חדשה המבטיחה את ההצלחה הנכספת, בשורה שבכדי להגשימה צריך להסתובב ולפנות בדיוק לכוון ההפוך.

​

הולכים להרצאה, מתלהבים, משתכנעים שמכאן תצא הישועה. חוזרים הביתה, מפשילים שרוולים, ומתחילים להשתמש בטכניקות שלמדו. היות שדבריו של המרצה התורן מהדהדים באוזניו של ההורה בעוצמה, לעומת דבריו של המומחה הקודם, משנה ההורה גישה והתנהגות. והילד מושא כל השיטות הללו, נאנח בהשלמה ואומר לעצמו: 'אמא שוב הלכה להרצאה על חינוך...' וכצוללן מנוסה הוא עוצר את נשימתו, ומחכה בסבלנות עד שידעך גל ההתלהבות, בבחינת "חבי עד יעבור זעם", והחיים ישובו למסלולם הרגיל.

​

ההורים בימינו חוששים להשתמש באינטואיציה הבריאה שלהם ובכישרונם הטבעי. הם מתעלמים מן האמונה בהשגחה פרטית, שעל פיה בחר הקב"ה בהם כהורה האידיאלי עבור ילדם. על ידי התערבות בתהליך הטבעי, קלקלנו מסורת שהוכיחה עצמה אלפי שנים, תמורת אופנות רחוב שמשתנות חדשים לבקרים. בצוק העיתים שוכחים ההורים כי אין מתכון טוב יותר לכישלון בחינוך, ממבוכה וחוסר עקביות.

אז לא צריך בכלל ללמוד? לא כדאי ללכת להתייעץ?

 

החינוך עומד על שלושה חלקים:

עמוד המודעות העצמית ובו התמצאות בנבכי הנפש, והגברת השליטה והאחריות.

עמוד המשמעת: הבנה מה מקום המשמעת בחינוך, ואיך משקמים את סמכות ההורה.

עמוד האהבה: מהי אהבה אמיתית, ואיך מבררים מתי אנו פועלים מתוך אהבת עצמנו ומתי זו נתינה לזולת.