מדי פעם אני שואלת את עצמי איך הגעתי למקצוע הזה. אפשר לומר שבטעות; ידידה שלי סיפרה לי שהיא הולכת להירשם לבית ספר לעבודה סוציאלית. וחשבתי לעצמי, למה שלא ארשם גם אני, והשאר היסטוריה. אבל, אני מניחה שבדרך זו או אחרת גם אני, כמו כל מטפל נמשכתי לתחום בגלל רצון להתמודד עם סוגיות אישיות ושאלות מטרידות לגבי העבר. במהלך למעלה מארבעים שנות טיפול ומאות מטופלים אני יכולה לומר בבטחה שהמטופלים תרמו רבות לצמיחה ולהתפתחות האישית שלי ואני מודה להם לא פחות משעליהם להודות לי.

השתדלתי למצוא דרך משלי והתרחקתי מגישות המדביקות על האדם תווית של אבחון האמורה להצביע על הטיפול 'הנכון' לאותו אדם. כמו כן אני מתרחקת משיטות המכתיבות טכניקות ספציפיות, אלא מנסה לקבל כל אדם המגיע אלי כישות מרתקת שעושה כמיטב יכולתה להסתדר בחייה, ומתוך מודעות ובחירה החליטה לשפר. מערכת היחסים שמתרחשת בין שני בני אדם חושבים ומרגישים מאפשרת תהליך של גילוי, סיור וגישוש שבו מטפל טוב משמש מדריך ומלווה. בנוסף, המטפל כאדם שחווה קשיים ומתמודד, מגיע עם ניסיון חייו המאפשר לו לקבל את הפונה באמפטיה הנחוצה לכל מערכת יחסים טובה.

אין לי מערך מוסכם של כללי עשה ואל תעשה, אני לא יכולה ללמד את ה'שיטה' שלי. ישנם מספר עקרונות מנחים:

• לעולם לא אתמקד בפתולוגיות ולא אנקוט בהתערבויות 'לתקן' אותן. לכן אין לי רצון להקשיב מדי שבוע על תסכולים מצוקות וחיפוש אשמים.

• איני מתיימרת להפוך בני אדם למאושרים, רבים הם הרודפים אחרי האושר והוא בורח מפניהם. מה שאני מציעה בשלב ראשון הוא דרך טובה יותר להבין מי אנחנו וכיצד נוכל להתמודד עם החלקים הכאובים והמכאיבים שבתוכנו. כיצד נצליח לחיות עם הצלקות הבלתי נמנעות של העבר. בכל שלב בחיינו נתקל בבורות ובהרים ובמכשולים שיציפו זיכרונות לא נעימים שעלולים לגרור אותנו לנקוט בברירת המחדל המוכרת ולסגת לדפוסי תגובה ישנים. התקווה היא שבעקבות התובנות החדשות לא נאפשר לקשיים להגדיר אותנו ולהשתלט על זהותנו.

• בעיניי כל מטופל הוא גיבור. צריך אומץ ונחישות להפסיק לזרום בפסיביות ולהחליט לשנות את הגישה שלנו לחיים. אין ספק שמטפל יכול לעזור לרפא חלק מהתחלואים, יחד עם זאת, טיפול אינו 'תרופה' לכאב נפשי שהמצטבר במהלך חיים שלמים, הוא אינו יכול לשנות את מבנה האישיות, כמו כן, העבר לא נמחק או מוכחש. אלא, במהלך הטיפול הפונה מצליח להביט על חייו באופן אחר; להתאבל על החסר, להבין שהאנשים בחייהם עשו כמיטב יכולתם, ולסלוח להם על כך שזה לא היה מספיק, להשלים עם הבלתי נמנע, ולבחור להמשיך לחיות לעבוד ולאהוב בצורה פורייה, למרות הכל ואף על פי כן.

• לסיום: המקסימום שאנחנו יכולים לצפות לו הוא שנלמד לחיות בקלות רבה יותר עם עצמנו, ואז גם עם אחרים.