סבתא מזדקנת בישלה

כנראה שהזדקנות הוא תהליך שמרתק בכל גיל. כך אני יכולה להסביר את המשובים הרבים מאוד על המדור החדש. תרשו לענות לשניים מהם.

'הייתי מהמאזינות הקבועות להרצאות שלך לפני עשרים שנה. כל כך יפה דיברת אז, וכל כך יפה כתבת עכשיו. זה אומר שהזקנה באמת רק טובה, אולי תלוי כמה השקעת עוד קודם'.

אז כך: כמעט בכל הרצאה כשאדבר על יתרונותיה של תקופת הזיקנה, תהיה מישהי מהקהל שתגיד 'הרי הדברים האלה מגיעים אוטומאטית עם הגיל', ואני עונה 'מה שבא אוטומאטית הם רק קמטים וקילוגרמים. כל היתר הוא תוצאה של עבודת חיים'.

'הכתבה דיברה אלי אבל אני רק בת חמישים, האם זה אומר שאני זקנה או שהדברים אקטואליים גם לפני גיל הזיקנה?' ברור שבכל שלב בחיינו אפשר וצריך להיות מודעים לשינויים הפיזיים, הנפשיים והרגשיים שאנו עוברים ולהעריך בהתאם. אל לנו לפעול מכוח האינרציה 'לזרום עם החיים' כמו שהצעירים של היום ממליצים, אלא דווקא לבחון מדי פעם מאין באנו ולאן פנינו ולחשב מסלול מחדש ולהתאים לו קצב מתאים.

הפעם ארצה לדבר על מזדקנת במטבח:

'מה דעתך שנכין סלט לשבת' שאלתי את מוישי נכדי בן ה-11 באחד מערבי השבתות. 'יש לך רוטב אלף האיים?' הוא שאל. לא היה לי, אבל אמרתי לו שאני יכולה להכין. 'מה?' הוא פער את עיניו 'את יכולה להכין את מה שמוכרים בסופר בבקבוק?'

'ברור', עניתי בשלווה, 'בוא תראה כמה זה פשוט. אפשר לחפש בספר מתכון ללא בישול, ולאמוד את הכמויות'. משלא מצאתי בספרי הבישול מתכון לרוטב הספציפי הזה, פתחתי ספר מתכונים שנמצא אצלי מלפני נשואי: 'המטבח המשובח'- של ליליאן קורנפלד. 'מה זה?' שאל הנכד. הכריכה מסגירה את השונות של הספר, אין צבעים עזים, אין גרפיקה מושכת, ואין מרכיבים מתוחכמים. מה כן יש בו? אמון באינטליגנציה של הקוראים, כלומר: אם מישהי רוצה להכין סלט חצילים, המרשם יתחיל בטגני או קלי קוביות חציל, ובהמשך, כמה שורות עם שמונה סוגי סלטים אותם ניתן להכין משלב זה. את ספרי הבישול של היום אני מכנה 'קומיקס'– מפורטים מדי, מצוירים מדי, שאינם מניחים מקום ליצירתיות ולדמיון, לא סומכים על היכולת של הקוראים להבין דבר מתוך דבר.

ברור שבספר ההוא מצאתי מתכון לרוטב דומה תחת שם פחות אמריקאי. אני בעד לאלתר במטבח (וגם בתחומים אחרים] לפתוח מקרר לראות מה שיש לי ומכאן להמשיך הלאה. אני קוראת מדורי וספרי בישול להנאתי, ומבחינתי כל מרשם הוא פתח לרעיונות וכיוונים, ואני מתייחסת אליו כאל בסיס שמזמין לגוון ולהתנסות. כמובן שכך קשה להעביר מתכון של מה בדיוק הכנתי, כי שילובים נוצרו ממה שהיה לפני באותו רגע.

נסחפתי קצת, נשוב אל מויישי. הכנסתי פחות או יותר את המצרכים הרשומים, ולאחר ניעור נמרץ של תכולת הצנצנת נתתי לו לטעום ולחוות את דעתו. אשאיר לכם לדמיין את תגובתו. רמז: ערכי עלה פלאים בעיניו.

ואם בעסקי בישול עסקינן, קראתי לאחרונה מאמר בשם 'סבתא לא הייתה מזהה את המזון הזה'. אכן, יש ואני מוצאת את עצמי מעיינת ברשימת המרכיבים שמופיעה באותיות קטנות ונדמה לי שזה אוסף של רכיבים כימיים בעלי שמות מוזרים שכל קשר בין מה שהאריזה מתיימרת למכור ובין מה שנמצא בה מקרי בהחלט.

כשאני מעיינת בספרי אוכל, אני בוהה לפעמים בשמות לא מזוהים, במרכיבים לא מוכרים, ובתמונה של התוצר הסופי, ולא מצליחה להבין אפוא נועצים את הכפית ביצירה הזו. מנסה להפעיל את בלוטות הטעם שלי ולדמיין איך המוצר אמור להרגיש בפה ושום דבר לא קורה.

האם גם תופעה זו היא פונקציה של הגיל? האם רק לי נדמה שהאוכל היום הפך להיות מפגן אומנותי מעשה ידיהם של שפים ומחייב הכרת מושגים שלא הכרנו בצעירותנו?

אשתף אתכם איך אני נוהגת במטבחי. נניח שהחלטתי להכין מרק מעניין, פתחתי מדור בישול ומצאתי מרשם ל'מרק כרישה מוקרם'.

היות ודי ברור שאין לי במקרר כרישה, אקח קישואים וסלרי, אותם כמובן אשטוף ואקצוץ לחתיכות.

אוסיף מים שבישלתי בהם תפוחי אדמה או נוזלים מקופסאות שימורים שפתחתי באותו יום, נניח פטריות ותירס. היות ומדובר במרק מוקרם, אערבב מעט קמח [מלא!] עם חלב שקדים. מה שנותר לתבל על פי מצב הרוח והעדפה אישית.

ואני שואלת, האם השינויים בתחום הקולינרי [אתם רואים, גם אני מכירה מושגים...] תורמים לעקרת הבית להרגיש בטוחה יותר ביכולת הבישול שלה. משפרים את החוויה המשפחתית. מניעים אותה להזמין יותר אורחים?

נדמה לי שהשאלות הן רטוריות.