פער הדורות

עשיתי סקר קטן ולא מדעי בנושא פער הדורות. קיבלתי תשובות מעניינות שעוד אדון בהן בהמשך, אם אתם רוצים לאתגר את עצמכם, חכו רגע עם המשך הקריאה וחישבו במה עבורכם בא לביטוי הפער הזה. התחום בו אני מרגישה פער עצום ביני ובין הצעירים הוא היחס לחד פעמי.

מופתעים?

לא מצליחה להתרגל לקלות הבלתי נסבלת שדורות שגדלו על השימוש וזריקה של כלי שולחן חד פעמיים, מקפלים באדישות מוחלטת את מפת האל- בד יחד עם הרנר וכל יתר הקישוטים [שבלעדיהם אין שום אפשרות היום לערוך שולחן], כמובן שהחבילה הענקית מכילה גם את הכוסות/ הצלחות/ והסכום, ובדרך כלל גם איזשהו כלי או שניים רב פעמיים מוצאים את עצמם יחד עם הכבודה.

אני שמה לב שבכל מקום ציבורי בו מותקן גליל לניגוב ידיים אנשים מגלגלים או מושכים בתנועה נמרצת ומוציאים לפחות שלוש 'מנות' מהמוצר. ואני חוסמת את עצמי מלגשת אליהם ולפצוח בשיעור מוסר.

יש לי 'עוזר בית' מסרי לנקה, ויש לנו וויכוח קבוע כמה נייר סופג אני מוכנה להתיר לו להשתמש. מבחינתו גליל שלם הכרחי לביצוע משימת הניקיון, וכשביקשתי שיפחית, הוא ענה לי 'אז אני אקנה ואביא'. הארץ ממנה הגיע ענייה עד מאד, ברור לי לחלוטין ששם הוא לא השתמש במוצרים חד פעמיים ברוחב יד שכזה. אלא מה, בזמן המועט יחסית ששהה כאן, הצליח להתרגל עד שזה פשוט חיוני עבורו.

הנכדים נגשים באופן אוטומטי למגירת החד פעמי ושולפים כלאחר יד כוס, שותים מעט וללא שום היסוס משליכים לפח, וחוזר חלילה שוב ושוב. ניסיתי כל מיני טריקים: כוסות פלסטיק רב פעמיים עם שם הנכד, צבעים שונים שכל אחד בוחר, זה מצליח לפעם פעמיים. כך גם השימוש במגבונים, מפיונים, ניירות לניגוב אף, הנשלפים כלאחר יד.

ברור שיש הזדמנויות שאני משתמשת במוצרים חד פעמיים. מובן מאליו שכשיש הרבה אורחים ואין לי כוח לרחוץ כלים בליל שבת, אשתמש בבוקר בחד פעמי, אין ספק שכשאני מכינה סעודת ברית או מפגש משפחתי אערוך בכלים כאלה.

ההבדל הוא השימוש כלאחר יד של דור שהתרגל לרעיון 'השתמש, זרוק, וקנה אחר'.

ועוד לא אמרתי מילה על אקולוגיה, או חיסכון, או צניעות.

כותרת בעיתון השבוע הכריזה ש'צריכת שקיות הפלסטיק פחתה ב-80% מאז שהחלו לדרוש עשר אגורות עבור לשקית'. כלומר אפשר גם אחרת. למרות שהתרגלו לתלוש שקיות ללא חשבון וללא צורך אמיתי, התחילו להביא שקיות רב פעמיות מהבית, ולקחת את המינימום ההכרחי. ברור שלא העלות היא שגרמה לשינוי, אלה המודעות.

לא אלאה את הקוראים בתיאורים איך בילדותי רחצנו את עטיפת הפרגמנט של הגבינות הרכות לשימוש חוזר, לא אשתף בזיכרונות על הסלים הסרוגים איתם הלכנו למכולת השכונתית, לקנות גבינה רזה או שמנה וחצי כיכר לחם. אני לא זוכרת שהיו בכלל גלילים של שקיות. ובעצם לא היו בכלל כלים חד פעמיים.

אז הסכמנו שמדי פעם אפשר וכדאי ורצוי. אבל.

המוצרים משתדרגים חדשות לבקרים ולקראת כל חג מופיעות דוגמאות חדשות וצירופי צבעים עדכניים והעיניים רואות והלב חומד והכול כל כך זול [?] ורק בקופה מתברר עד כמה זול, ועוז זול, ועוד, מצטרפים לחשבון ענק. והכלים מפלסטיק הדק כבר לא נאה ולא יאה, אז קונים את העבה יותר שכמעט מרגיש כמו הדבר האמיתי אבל נזרק בדיוק כמו יתר החד פעמי.

לא, לא מצליחה להתרגל ולהתחבר, וגם לא רוצה. אז אני אמשיך להיות הקול הבודד והקצת מוזר של הזקנה שמתעקשת לא לתרום להרי האשפה שמצטברים אחרי כל חג ושבת, ומסתפקת בדף אחד של נייר גם אם הוא ניתן חינם.

שמעתי סיפור, לא ממש בנושא החד פעמי, אבל מקסים ומחכים. נכדה מבקשת ללכת לחוג לפימו. 'ומה תעשו שם?' מתעניין הסבא. 'שלט לדלת', היא עונה. 'זה לא נראה לי רעיון טוב', אומר הסב. 'אבל למה.' 'תקשיבי, אני בטוח שאת תיצרי שלט ממש יפה, כי את כל כך כישרונית, וכשנרצה לתלות את השלט על הדלת, פתאום נשים לב עד כמה הדלת שרוטה וזקוקה לצביעה, וכשנתכנן לחדש אותה, יבלוט ביתר שאת הפער בין הדלת המחודשת ובין הקיר, אז אולי נרצה לצבוע גם אותו, אבל מה יהיה עם שאר קירות הדירה, והרהיטים... עדיף בלי שלט פימו.