עקוב אחר השינויים - פעם והיום

פעם - ידעתי הכל. בלי למצמץ יכולתי לשלוף תשובה מנומקת [היטב?] ואפילו למצוא סימוכין לתמוך בה. הגדרה של שאלה טובה הייתה : שאלה שיש לי תשובה עליה.

היום – מוצאת את עצמי נדהמת ממגוון הכיוונים שכל שאלה מעוררת. שפע האפשרויות להתבונן על נתון ולבחון מה הוא אומר. שאלה טובה הפכה לשאלה שמעוררת אותי לחשיבה, שמצליחה לשנות מידע שהייתי בטוחה בוודאותו.

פעם - הייתי 'צודקת' וגם היה לי חשוב מאד להוכיח ולהראות עד כמה הצדק איתי. ואם הזולת לא השתכנע בקלות, הייתי נועצת את שני אגרופי במותניי, זוקרת את המרפקים, ומזעיפה פנים, תוך כדי נאום ההוכחה. כשגם זה לא הספיק, עליתי מדרגה ונופפתי מולו באצבע המורה, האגודל ניצב כלפי מעלה ושלושת האצבעות הנותרות כפופות אל תוך כף היד. כמעט תמיד בשלב זה העומד מולי נסוג בתבוסתנות.

היום – למדתי שהמילה צדק מורכבת מהמילה צד. כלומר מהצד שלי, כמו שאני רואה את הדברים, אני מגבשת תפיסת עולם מוגבלת מאד. היכולת להבין איך הדברים נראים מצדדים אחרים לא פוסלת את דעתי או מוחקת את אישיותי, אדרבא, מעשירה ומגוונת את העולם סביבי.

פעם – אחרי הרצאה רבת משתתפות מצאתי מכתב נזיפה בתיבת הדואר [כן, אז עדיין כתבו בעט על גבי נייר, קיפלו, הכניסו למעטפה, הדביקו בול, והכניסו לתיבה אדומה] התהלכתי קודרת מספר ימים. הביקורת מחקה את כל תשואות החן ואת כל מילות הערכה.

היום – גם היום אני לא נהנית מתגובה מתלהמת, עדיין לא הגעתי למקום לקבל את הדברים כמתנה כי היא נשלחה אלי ישירות מהבורא ונועדה לפקוח את עיני. גם היום כשדיבורים ציניים, מזלזלים או נזיפות אישיות נשלפות כלפי בציבור, ולפעמים גם בפרטיות, אני מרגישה איך ממרום שנותיי אני בבת אחת מתכווצת והופכת לקטנה וטיפשה ולא אהובה.

אבל, היום, בדרך כלל, נכון יותר לומר לפעמים, אני מצליחה להתכופף אל עצמי ששוכבת על הרצפה וללחוש לה דברים טובים. ולפעמים אני מקשיבה, ולפעמים גם מסכימה לקבל. ובשונה מהעבר, הזמן שלוקח לי לאסוף את עצמי, ולהתרומם חזרה, הולך וקטן.

פעם - הייתי כותבת אפילו את הספרים ביד, מקלידה למחשב, מדפיסה, קוראת ומתקנת, חוזרת למחשב ומכניסה את התיקונים, מדפיסה, קוראת, טוב, הבנתם את הרעיון.

היום - מצאתי את עצמי חושבת על רעיון לכתבה, בחדר המחשב הייתה העוזרת, הרהרתי לכתוב בינתיים על דף כדי שהגיגי לא יפרחו להם בדרך שהגיגים נוטים לפעמים לברוח, דמיינתי איך אני מתחילה לכתוב ומתחרטת על מילה, או מחליטה ששורה שייכת לפסקה אחרת, והחלטתי שעדיף לחכות עד שהעוזרת תפנה את החדר... הופתעתי מהגילוי.

פעם – סיכום של יום טוב היה כמות ההספקים והביצועים, וכל המרבה הרי זה משובח.

היום – גם היום אני שמחה כשמספיקה לעמוד בקצב ומצליחה לסיים משימות, אבל, גם ימים פחות גדושים בעשייה שניתנת למדידה אובייקטיבית אינם נתפסים ככישלון או בזבוז. יכולה ליהנות גם משעות של קריאה, הרהורים, הקשבה ותכנון. מסוגלת להעריך זמן שעבר בלי תוצאה שמישהו אחר יכול להבחין בה, שרק אני יודעת מה השקעתי ומה הפקתי. אני קוראת לזה 'זמן איכות עם עצמי'.

פעם - יכולתי לאכול כל מה שרציתי, מתי וכמה שרציתי, ולא נודע כי בא אל קרבי. כלומר לא היו תופעות לוואי ונשארתי פחות או יותר באותו משקל.

היום – צריכה לחשוב ולכלכל אילו מאכלים כדאי, מתי וכמה. אחרת הגוף ידאג להזכיר לי באופנים שונים את מחאתו. שלא לדבר שכל קילו מתיישב ומכריז על קביעות.

פחות הספקים ויותר סיפוק

פחות ריצה ויותר רצון.

פחות פזילה אחרי סטנדרטים חיצוניים ויותר התבוננות והקשבה פנימית

ובכלל פחות בזבוז זמן ואנרגיה על התעסקות עם דברים שטחיים.

פחות אינו אומר בכלל לא, אלא בחירה מתוך התחשבות רגישות והתאמה.

ולסיום, מחקר מעודד - באוניברסיטת קולורדו גילו שבני החמישים וחמש ומעלה בוחנים מידע חיובי ושלילי באופן נטרלי, לעומת נבדקים צעירים יותר הנוטים להתמקד בשלילי. נתון זה משפיע על איכות החיים, מצב הרוח ורמת האושר הכללית. חשבו רגע, האם לדעתכם מצבכם אכן משתפר בתחומים האלו ככל שהשנים עוברות? יתכן ועם הגיל אנשים מסוגלים להיות אופטימיים וחיובים יותר, ואלו בהחלט חדשות נהדרות שיכולת לגרום לכל אחד להיות הרבה יותר שמח ביחס לגילו.