סוג של יתמות

בערב ראש חודש ניסן חל ה'לא ייארצייט' של אבי זיכרונו לברכה. מה פירוש 'לא יורצייט' אתם תוהים? אבי נפטר למחרת ליל הסדר לפני תשע שנים. היות ולא עולים לקבר בחול המועד, אנחנו עושים זאת בערב ראש חודש. בכל שנה אני נדהמת מחדש איך עיצומו של יום גורם לי למתח וסוחט אותי רגשית. הייתי מצפה שעם השנים התחושה תתעמעם, ההרגל יחליש את הרגש, וזה לא קורה. בסוף היום העייפות מאלצת אותי להיכנס למיטה הרבה יותר מוקדם מהרגיל, ואני נרדמת. (מי שמכיר אותי מבין עד כמה זה נדיר).

מתי נגמרת תחושת היתמות? האם זו פונקציה של זמן? של מהות הקשר עם ההורה שנפטר?

משמעות היתמות עבורי היא סוף עידן בו מישהו בעולם מקבל אותי ללא תנאי ולמרות הכישלונות והטעויות, ולמרות חוסר הסימטריה בין מה שאני מקבלת ומחזירה, עדיין אני מוחזקת כ'בסדר'. הפסוק "על כל פשעים תכסה אהבה", מייצג לדעתי את האופן שבו הורים רואים את הילדים שלהם, ולא משנה בני כמה הם. פילטר האהבה מעמעם, צובע, ואפילו מכסה, התנהגויות שבכל מערכת יחסים אחרת לא מוכנים לעבור עליהם לסדר היום. אמנם יש זוגיות שמגיעה לרמות כאלה של אהבה ללא תנאי, אבל עצם העובדה שיש אפשרות לגירושין בין בני זוג מעידה שזה לא תמיד כך. בין הורים לילדים אין את האופציה הזו.

על חוסר הפרופורציה בין הורים לילדים אפשר ללמוד מדיון במשנה (סנהדרין ח, ו): גנב שהגיע במחתרת ובעל הבית ירה בו. אם מתברר שהגנב היה בנו של בעל הבית, אין להאשים את האב ברצח, שהרי ברור שהוא לא התכוון להרוג את בנו, וירה בו רק מדין 'הבא להרגך - השכם להורגו'. לעומת זאת, אם מתברר שהבא במחתרת היה האב, ובנו ירה בו והרגו, אין זה מובן מאליו שהבן לא התכוון למעשה. אב, לעולם לא יפגע בבנו, גם לא מתוך בהלה ואבדן שליטה, מה שלאור האמור אי אפשר לומר על הבן. מצמרר!

אולי אפילו המשוואה הפוכה: ההורה מוכן להתעלם מהתנהגויות שלא מוצאות חן בעיניו, להמשיך לאהוב גם כשסופג התעלמויות, פגיעות, וזלזול, ואילו הילד מגיל מסוים רואה ומתמקד דווקא בחולשותיו של ההורה, מגדיל את פגמיו, ולוקח כמובן מאליו את מה שהוא מקבל ממנו.

האם כוונת הפסוק "על כל פשעים תכסה אהבה", היא שלא משנה אילו פשעים נעשים, בכל מצב, ובכל תנאי, תמיד האוהב ימשיך ביחס האהבה ויקבל את מושא האהבה ללא ביקורת? האם זה בכלל אפשרי? האם זה רצוי?

האם אנו כהורים אמורים להתעלם מפשעי הבן האהוב? ברור שלא, הרי גם אדם זר מצוה להוכיחו, לא כל שכן כאשר מדובר בבני או בבן זוגי שההתעלמות עצמה היא פשע.

על מה אם כן מכסה האהבה?

ישנם שני סוגים של מערכות קשר, האחד מכונה 'אהבה התלויה בדבר' והשני 'אהבה שאינה תלויה בדבר', בראשון הקשר תלוי בדברים חיצוניים שמתדלקים אותו, לפעמים אלו אינטרסים משותפים, ולעיתים עצם הקשר ההדדי עושה טוב לשני הצדדים, בסוג כזה של קשר, אפשר להבין היטב שכאשר 'בטל הדבר בטלה אהבה' (כלשון המשנה), כיון שאם התדלוק של הקשר הוא אותו אינטרס, ממילא כשהוא אינו קיים בטל גם הקשר.

לעומת זאת ישנה אהבה שמגיעה ממקום פנימי בנפש, קשר זה נוצר לעיתים מטבע אהבת האב לבנו, או לחילופין על ידי עמל של זוגיות נכונה ופנימית, שם התנאים החיצוניים אולי מועילים לאיכות הקשר, אבל הקשר עצמו אינו תלוי בתנאים אלו, כך שגם כאשר ישנם עוולות אלו ואחרות, האהבה הפנימית ועמוקה, ולא תתבטל מחמת זה.

כטבעו של עולם אני מקבלת את צאצאי ללא תנאי. אין זאת אומרת שאין ביקורת, שתמיד מצליחים לנטרל את אי ההבנות, שמסכימים על כל נושא. אלא שגם כשזה קורה, תמיד, אבל ממש תמיד, מידת החסד מתגברת, וכשהסערה עוברת האהבה שלי אליהם מנחה אותי לחזור ולהמשיך את הקשר.

זה מה שהרגשתי כשהורי היו בחיים. כמובן שהיו וויכוחים, ברור שהיו מצבים טעונים, אבל ידעתי שבעיניהם תמיד, ולמרות הכול, ואף על פי כן, אני בסדר.

וזה מה שחסר לי עכשיו.

אז לכו אל הוריכם, שבו לידם, תנו להם להישען עליכם, וכך תקבלו עוד מנה של הכלה ללא תנאי.

עשו זאת כל זמן שעוד אפשר.