מחשבות אחרי פורים

- איך את מצליחה להיפטר מהררי המשלוחים שקיבלת לפורים?' שאלה אותי אחת השכנות כשחיכינו יחד למעלית.

- 'את רוצה את התשובה הקצרה או הארוכה?' עניתי בשאלה.

- 'נתחיל בקצרה'

- 'אין לי הררים של משלוחים'.

הדיאלוג הקצר החזיר אותי כמה עשרות שנים אחורה. כשהילדים היו קטנים עיקר תכולת המשלוחים הייתה כמובן ממתקים וכל מיני דברים טובים, [האומנם טובים?] הבית היה מלא ילדים שהגיעו עם אריזות קטנות של קפה עלית, שוקולדים, בקבוקי יין/מיץ ענבים וכו'. זוכרת את השנה הראשונה בה הכרזתי שאני משנה את אופי המשלוח ועוברת לחלה מקמח מלא ודבר נוסף כי בכח מנה צריך שני פריטים. הרעיון התקבל בתדהמה ובחוסר אמון מוחלט. 'מה הקשר בין פורים וחלה ועוד מקמח מלא,' הם שאלו בתרעומת.

עמדתי על דעתי בנחישות, הסכמתי להוסיף משהו מתוק ושוקולדי כדי להקל עליהם את הטרנספורמציה. ועדיין הכנתי משלוחים נוספים עבורם כדי שלא ייכלמו ויבושו באימם הורתם יוצאת הדופן.

- 'חכו תראו, את המשלוחים שלי אף אחת לא תעביר הלאה'. אמרתי להגנתי.

- 'נו, שויין', הם הפטירו.

באותם שנים הכנתי כארבעים משלוחים, התחלתי כחודש לפני החג והקפאתי, ומשלוחי מנות נוספים נוצרו וחוברו יחדיו בו ביום, כנהוג במחוזותינו.

עברו וחלפו שנים, הילדים הגדולים נישאו ועזבו את הבית, והקטנים גם הם גדלו ובילו את רוב זמנם באיסוף כספים למען הישיבות. הרגשתי חופשייה יותר לעשות כרצוני, החלטתי שהפסוק במגילה 'לעשות כרצון איש ואיש' חל גם על נשים, לא?

זוכרת איך נהגתי לומר בהרצאות שבפורים הנהפוך הוא מתבטא ב'מה ששנוא עליך, עשה לחברך'. הרי אף עקרת בית לא נהנית משפע הממתקים/עוגות/מרמלדות וכו', הרי כולנו מגלגלים את המשלוח במשחטת המשלוחים במטבח תוך כדי שהבעל מעסיק את המביא התורן. כמה עמל וטרחה יש לנו במוצאי החג למצוא מקום לכל הצלופנים, נייר גרוס, וסלסילות. למה לא נתחשב בחברותינו ומכרינו ונקל עליהם עם משלוח שימושי, נקטין את הנפח, נפסיק עם הרושם ונקיים את המצווה כהלכתה.

שמחה להיווכח שאם הזמן אכן אופי המשלוחים הלך והשתנה, ההשקעה ויצירתיות עברו לאיך נכין משהו בריא, שפוי, ואכיל שיתקבל ברצון. מעבר מהיר על מודעות מגלה פרסום דברים שאין להם שום קשר למשלוחי מנות: החל בגובלנים המשך בספרים וכלה בסט ציפות למיטה. אולי אפשר לקבל רעיונות למתנות אבל מה הקשר לפורים? בכתבה [בקטיפה] קראתי כותרת 'איזה משלוח מנות היית שמחה לקבל', היו שם מיני רעיונות מצחיקים כמו שמישהי תתנדב לדאוג לבני ביתי ותאפשר לי שעת מנוחה. אבל חשבי ברצינות מה היה עושה לי טוב, מה באמת הייתי שמחה לקבל. גם אם מישהי הייתה מציעה לי מארז של עוגות וויטרינה, פלוס פוטיפורים משוקולד בלגי, וגם פרילינים מעוצבים, נראה לי שהייתי לוקחת אותו בזהירות כדי לא לקלקל את העיצוב המרהיב ומביאה אותו למישהו אחר שאני רוצה בייקרו. אבל רגע, הרי מה שאני מציעה עכשיו מנוגד לחלוטין למסר של הכתבה.

ככל שהזמן חולף אני מוצאת את עצמי מצמצמת יותר ויותר את מספר המנות שאני שולחת. במשך השנים אמרו לי חברות 'בואי נוותר השנה אחת לשנייה'. אנחנו לא חייבות לסמן את האות וי ברשימה, הרי אנחנו יודעות שלשתינו יהיה קל יותר בלי החלפת משלוחים רק כי התרגלנו וזה הנוהג. וכך, אני בוחרת אנשים שעבורם המשלוח יהיה חסד, או משום שהם בודדים, או משום שהם לא יפרגנו לעצמם דברים שאני מכינה. מנסה להתאים את המשלוח למקבל. לפעמים מנצלת את ההזדמנות להגיע לביקור קצרצר, איך אומרים ל'פעמים המשלוח הוא רק תירוץ'.

גם הסעודות השתנו בהתאם לצרכי המשפחה. לא חושבת שכולם חייבים להגיע לסעודה. ראיתי שהנסיעות אלינו ובחזרה הפכו למשימה מעצבנת מתישה וכמעט בלתי אפשרית. הרחובות פקוקים ולוקח נצח להגיע ממקום למקום, הילדים עייפים ודורשים את שלהם, לא תמיד יש מקומות ישיבה באוטובוסים, ובדרך כלל אין מוניות בנמצא בסוף החג. מה גם שברוך השם יש גם צד שני אליהם חייבים/רוצים להגיע וכך יוצאים קרחים מכאן ומכאן.

בצעד נועז החלטנו שלסירוגין בשנה אחת נפגש כולנו אצלנו ולאחריה הם ילכו לצד השני. וגם זה לא תמיד עומד במבחן המציאות. אז בכל שנה אנחנו מאלתרים ומתגמשים ומשתדלים כמיטב יכולתנו לשמוח.

כי הרי זו מצוות היום. לא?

ברור לכם שהשכנה לא נשארה לשמוע את התשובה עד הסוף, אבל היא יכולה לקרוא את הכתבה.