מזקינות וטוב להן

[על משקל מצטמק ויפה לו]

- 'מה דעתך לכתוב [טור, סידרת כתבות???] כשנקודת המוצא היא התייחסותך כמטפלת לאירועים אקטואליים'. הציעה לי עורכת העיתון.

- 'מה דעתך שאכתוב על הזיקנה?' השבתי.

- 'לא, אין מצב' היא ענתה. 'זה לא נושא אטרקטיבי, בטח לא להתחיל בו. אולי בהמשך אפשר יהיה להתייחס אליו וגם אז רק בעקיפין וברמזים'.

- 'את רואה, בדיוק על זה אני מעוניינת לכתוב. רוצה להחזיר עטרה ליושנה לזקנים. שימי לב לתגובת הרתיעה הטבעית, תני דעתך על כל השמות שנועדו לעקוף את התואר המכובד 'זקן'. בואי נעיז לקרוא לתופעה בשמה'. בשלב הזה כמעט התחננתי. 'אני בטוחה שתהיינה קוראות שתזדהינה איתי.

והיא השתכנעה. והרי הוא לפניכם. ואשמח לתגובות והערות ומחמאות.

האם תסכימו איתי שאנו נרתעים ופוחדים מן הזיקנה? אנו משתדלים להרחיק את המחשבה ממוחנו, כי מה שרחוק מהמודעות פשוט יעלם? ואולי תחשבו שעדיף לא להתעסק עם הנושא ו'נעבור את הגשר כשנגיע אליו', גישה של 'בת יענה' לא רק שאינה יעילה אלא מונעת הערכות מתאימה והקדמת רפואה למכה. למען האמת הדימוי לא נכון, אני מקווה שאצליח להוכיח שזיקנה אינה מכה, אלא הגישה שלנו היא הבעיה.

כולנו נזדקן, בעזרת השם. כן, בעזרת השם, כי האלטרנטיבה קוסמת הרבה פחות. הרתיעה מן הנושא מעידה על כניעה להשקפת עולם חילונית שאינה מיחסת חשיבות למי שהגיע לגיל גבורות, להפך היא בזה לזקן, אינה רואה בו עוד כוח עבודה יעיל או מישהו שתורם לחברה. על פי תפיסה זו, הכינוי זקן מעליב ופוגע. בחנו את עצמכם באיזה מבין הביטויים אתם מעדיפים להשתמש: פנסיונר, קשיש, גמלאי, גיל הזהב, הגיל השלישי, כדי לעקוף את שם התואר 'זקן'?

מקווה לשכנע אתכן שלא רק שזיקנה אינה תקופה עצובה ומדכאת אלא אולי, אפילו ההפך הוא הנכון. נתחיל ברשימה של:

עשרה דברים שיכולתי לעשות לפני עשר שנים, ולא יכולה היום:

1. יום אפיה של שמונה שעות, בין לבין לרדת למשרד לקבל קליינטים, ואולי אפילו להגיע למכון הכושר. [טוב זה היה לפני עשרים שנה.]

2. להגיד כן ביום חמישי לבקשה להתארח בשבת. ואז להקריא לנכדים, לצאת אתם ליער, וגם לתת שיעור.

3. לא לישון בלילה בגלל כל מיני סיבות, ולתפקד למחרת לגמרי כרגיל.

4. לעמוד על הרגליים כל יום שישי, להתקלח רבע שעה לפני שבת, ולהתגייס להעסקת הנכדים.

5. להכין כמות וורניקס [מאכל רומני מסובך שמצריך המון שעות להכנה, האמינו לי אתן לא רוצות את המתכון] לחגי תשרי שתספיק גם למפגש המשפחתי בחנוכה.

6. להתחייב להכין ברית/ שבע ברכות/ פדיון לנכדים.

7. לאכול מטוגן/בורקס/טשונט.

8. להרים תינוק מעל משקל ארבעה קילו, ולהסתובב איתו בלי להרגיש כאבי גב תוך רבע שעה. להתכופף בלי לחשוב פעמיים כדי להכניס כלי למגירה התחתונה בארון המטבח.

9. היו לי דעות מוצקות במגוון תחומים אותן פיזרתי בביטחון רב לכל מאן דבעי.

10. הייתי מהנעלבים ועומדים על זכותם להמשיך להיפגע לאורך זמן.

ועכשיו לרשימה המעניינת באמת:

עשרה דברים שיכולה היום ולא יכולתי לפני 10 שנים:

1. לא להיות מושפעת 'מפרצופים' ו'מברוגזים'. [בנקודה הזו יש עוד מקום לשיפור.] הבנה שלא תמיד אני יכולה לעמוד בציפיות, ולא להיכנס למצב רוח קודר בגלל זה. בעצם התגברות יכולת עמידות מול מיני סחיטה רגשית לסוגיה.

2. להבין יותר לעומק שבאמת הגעתי לעולם לתכלית והיא בפרוש לא קשורה לשום דבר חומרי/ גשמי.

3. פרופורציה נכונה בין מה אחרים אומרים עלי ובין מה שאני חושבת על עצמי.

4. לקחת תובנה להרחיב ולכתוב עליה עלון ו/או תור בעתון, להתמיד במשימה כל שבוע [כמעט].

5. להרשות לעצמי לנוח מדי פעם.

6. לבשל לעצמי מאכלים/מאפים בריאים.

7. להתעניין במצבו של כדור הארץ.

8. להסכים לקבל עזרה מכל מי שמציע/ה.

9. להתעניין בדעותיהם של אחרים, להקשיב לעמדות שונות, ואפילו להעדיף לשמוע על להשמיע, כי את מה שיש לי להגיד אני כבר יודעת...

10. פניות להתרגש בברית/מסיבת סידור/בר מצווה כי לא עסוקה בדאגות לסידורים, ולא לחוצה מלוח זמנים וקבלת המוזמנים, לכן יכולה להעריך משמעות אמיתית של האירוע.

יתכן ואפשר לסכם ולומר שלפני עשר שנים הגוף היה גמיש יותר והנפש מקובעת, ואילו עכשיו הכיוון הוא לגמישות רגשית ומחשבתית לעומת גוף נוקשה.