להיות סבתא רלוונטית

שיחה שהייתה לי עם אחד מבניי לפני שנים מספר, מהדהדת ומעוררת בי הרהורים ושאלות שברצוני להעלות לדיון. האם אני כסבתא אמורה 'להרוויח' את יחס הנכדים אלי, ולדאוג להם לאטרקציות, במילים אחרות: האם הקשר תלוי רק עד כמה שאני יוזמת ומתאימה את עצמי אליהם?

האם מקומי ומעמדי כסבתא מקנה לי היום איזשהו ערך בפני עצמו ללא תנאי, אך ורק בגלל היותי אימו של אחד ההורים?

האם להורים יש תפקיד כמתווכים ביני ובין הנכדים? ואני לא מתכוונת שהם אמורים 'לשווק' אותי. (אז למה אני בעצם מתכוונת?)

כשדנים בסוגיית הכבוד שאנו חייבים בו להורינו, אנו נתקלים בדילמה.

קשה היום להעריך ולכבד מישהו שלא מצטיין או הוכיח את עצמו בתחום זה או אחר. העולם דוגל בקלילות וזרימה. הקידמה שועטת בצעדי ענק והחיים משתנים חדשות לבקרים, כך שמי שלא עומד בקצב עלול להיזרק לשוליים ככלי שאין חפץ בו. ומה יעשה הזקן האיטי והשחוק שמרגיש מפגר, לא בעניינים, לא מצליח לשווק את עצמו, אין לו כישורים עכשוויים, ולא מוצא קהל שמעריך את ניסיון חייו?

בדור שמעריץ חדשנות, ערכים של כבוד מלשון 'כבד' לא נחשבים, אדרבא מזלזלים בהם.

לא מסכימות איתי? בעצם תיאור התהליך נמצא בכתובים שלנו: "שמונה עשרה קללות קיללם ישעיהו... ולא נתקררה דעתו עד שאמר: "ירהבו נער בזקן". האם אין זה תיאור מציאותי? מול עינינו קמה קללתו, שהיא אחד ממאפייני עקבתא דמשיחא, ומתקיימת.

חוצפתם של הצעירים המקוממת והלא מוצדקת, יכולה עוד להיות איך שהוא מובנת, אך מדוע הזקנים מתגמדים ומרגישים נחיתות אל מול הצעירים? למה המבוגר חש שכל ניסיון החיים העשיר שלו חסר ערך? לאן נעלמו הביטויים "שאל אביך... זקניך ויאמרו"? איך נגוזה וחלפה לה הדרת פני הזקן?

נקודת המבט הלא יהודית, המעצימה את הנוער ואת עולמם של הצעירים ומעניקה להם את כל הכבוד שלא מגיע להם, מנוגדת לחלוטין להשקפת התורה. אנו אמורים להעריך את הזקן על כי בשנותיו הארוכות הספיק לרכוש חכמה, לפעול ולעשות הרבה, תעיד על כך העובדה שנוטריקון המושג זקן הוא - 'זה קנה חכמה'. את האותיות ז' וק' מוצאים במילה זקן בקלות, אך היכן היא האות ח' של המילה חוכמה? התשובה נמצאת במשפט שהיו רגילים לומר במערבא כמובא בגמרא "ביה מה ביה, ודא קני מה חסר' שתרגומו 'מי שאין בו דעת מה יש בו, ומי שדעת קנה מה הוא חסר'. כלומר רק חוכמה נחשבת לקנין משמעותי. מי שקנה אפילו את כל אוצרות תבל לא רכש מאומה. פירוק המילה זקן לצמד המילים 'זה קנה' מכריח את ההמשך 'זה קנה חכמה', שהרי מי שאין בו חוכמה לא קנה כלום.

איך נקבע ערכו של אדם? כיצד מחליטים מהו כבוד וכיצד הוא נמדד? יש חוגים שמעריכים כישרון, ידע, יכולת מחקר והמצאה; ואלה יהוו קנה מידה לשווי. אחרים, מעריכים כסף, ולבם יוצא אל מול אילי-הון שהצליחו לטפס לרשימת העשירים בעולם. יש מי שמעריך ומצווח אל מול שריריו הנפוחים של ספורטאי שמסוגל לקפוץ לגובה, וכן על זו הדרך.

במחוזותינו, לעומת זאת, יקומו בפני קשיש גדול בתורה. סולם שמבוסס על ערכים אחרים לחלוטין מנחה ומכוון את דרכו של האדם אל תכליתו, וכך הופך על פניו את סוגיית הערך.

ומה איתנו?

- יתכן והאופן בו אני תופסת את עצמי יקבע איך יסתכלו עלי בני המשפחה? אם אתגמד וארגיש נחותה, לא זורמת, לא בעניינים, במילים אחרות: לא רלוונטית, כך הם יגיבו?

- גם אם ההורים ישתדלו להחדיר בילדיהם רגש כבוד לזקנים, האם נראה לכם שזה יספיק?

אולי נרוויח יראת כבוד, אבל יחס של קירבה מחייב השקעה בגובה העיניים של הנכדים. כלומר ליזום ולהתאים את הפעילות לכל נכד באשר הוא שם.

נראה לי שאם אנחנו, הסבתות, לא נחשוב שהקשר חשוב לנו, אמנם תיווצר איזושהי מערכת יחסים מינימליסטית, השאלה לכל אחת אם זה מספק אותה. אני לא מדברת על נסיעה לחרמון דווקא, שיחות בגינה כשהם מגיעים לשבת, רחיצת כלים ביחד במוצאי שבת, מפגש לקפה מדי פעם, יציאה לטיול בשכונה, וגם שיחות בטלפון בכל פעם כשמתאפשר, רק כדי לומר חשבתי עליך. הם העמודים עליהם הקשר עומד.