הרהורים לפני חג הפסח

ההכנות לחג מזמינות להיכנס למקומות בנפש שמסיבות שונות אנו נמנעים לבדוק וללבן במשך ימי השנה. נכון שזו כבר קלישאה אבל מה לעשות ולפעמים גם קלישאות נכונות. כשם שאני נהנית יותר לארגן בלגן רציני ולמרק לכלוך קשה, כי כך מועצמת תחושת ההצלחה, כך, כשאני מצליחה לזהות תסבוכת נפשית ממנה נמנעתי לפגוש ומעיזה להתאמת, הסיפוק בהתאם.

כך אפשר להגיע למקומות אליהם אני אפילו לא מנסה להיכנס במשך השנה ולגלות דברים ששכחתי ושמחתי למצוא, ולחילופין למצוא דברים שמבינה שהגיע הזמן להיפטר, כי די כבר אין יותר בשביל מה להמשיך ולשמור. למשל השנה פינתי שתי מגירות של משחקי קופסא, כולל פאזלים רבי חלקים שילדיי העבירו איתם שעות רבות. במשך שנים השתעשעתי ברעיון שבשבתות אכנס עם כל נכד לחדר ושם אפתח אחד מהמשחקים ובסבלנות אין קץ אלמד אותו ליהנות ממשחק שדורש השקעה ריכוז והתמדה. בפועל זה קרה לעיתים רחוקות מאד. השנה עשיתי מעשה והצעתי אותם לילדים, לא ממש הופתעתי שלא רבו הקופצים. כך גם החלטתי להוציא אחת ולתמיד תמונות ענקיות ממוסגרות שהיו תלויות על קירות בתינו ובמשך שנים פיארו את הסלון והחדרים, עם הזמן הורדו לטובת קירות ריקים או תמונה חדשה פה ושם.

אבל מצאתי גם דברים שהציפו רגשות. למשל עבודות יד שאימי ז"ל תפרה לפי מודל של שטיח ענק שראינו ביחד במוזיאון, תמונות שאני רקמתי השזורות זיכרונות וחוויות בכל טח ובכל חרוז, ושהיו תלויות במשך שנים על כתלי ביתנו. לא הצלחתי להניח ליד הזבל ולקוות שמישהו יראה ויבין וירצה. אז כשלב מעבר הצגתי אותן בשורה מחוץ לדלת ביתי כך שעוברים ושבים יוכלו לראותן במלוא הדרן. וממש קיוויתי שמישהו ינקוש על דלתי ויאמר בהתפעלות 'למי שייכים התמונות המדהימות והמושקעות הללו.' ואני אענה בחיוך רב משמעות 'אימי ז"ל יצרה אותן לפני שנים רבות'. 'אפשר אותי לקבל אחת מהן?' הוא ישאל בדחילו ורחימו, ואני אענה 'אתה מוזמן לקחת את כולן, ואגב, את השמאלית בשורה אני עשיתי'. אוסיף בצנעה.

ואז התעוררתי והנה חלום.

עדין מחכים לי בארון הבגדים פריטים שאבי ואימי ז"ל תפרו לי. שניהם עסקו בתפירה לפרנסתם. ונכון שהבגדים כבר מזמן לא אופנתיים, וחלקם גם לא עולים עלי, ואין בנמצא מישהי שתסכים לעטות עליה מחלצות כגון אלה, אבל, עדיין לא מסוגלת להוציא אותם מהארונות למרות שהם [הארונות] משוועים לקצת מרחב.

מקווה שהבנתם שאין לי קושי לזרוק מה שלא שימושי ובטח לא דברים שבורים או מקולקלים, אני מדברת על דברים שהנפש נקשרה אליהם, זו משמעות של נוסטלגיה.

מחקר שנעשה לאחרונה גילה שחשיבה חיובית על שורשי המשפחה מעלה את הביטחון הרגשי ואפילו את האינטליגנציה.

הניסוי התחלק לשלושה חלקים:

הראשון כלל שתי קבוצות ניסוי וקבוצת ביקורת. לשליש הורו לחשוב על משפחת המוצא שלהם, לדמיין איך אבותיהם חיו, מה היה משלח ידם, הניסיונות שעברו, ומה המסר שהיו מעבירים להם אילו חיו כיום. לשליש שני נאמר רק להיזכר בסבא רבא. וקבוצה שלישית לא קיבלו שום הוראה. בהמשך העבירו לנחקרים סדרת מבחני פתרון בעיות ומבחני אינטליגנציה. מעניין מאד ששתי הקבוצות הראשונות הצליחו באופן משמעותי במבחנים לעומת קב' הביקורת.

בחלק השני הנבחנים התבקשו לשרטט עץ משפחתי, ואז הועברו המבחנים. גם כאן קבוצות הניסוי הצליחו יותר.

גם בחלק השלישי כשנדרשו הנחקרים להיזכר בצדדים חיוביים או שליליים באבותיהם, שוב, אלה שחשבו על הוריהם גם אם לא מתוך חיבה, רמת האינטליגנציה ותהליך קבלת ההחלטות, עלה.

חישבו/היזכרו באופן יזום על אבותיכם בכל יום, ממליצים החוקרים, חישבו על האנשים שהביאו אתכם לעולם. חישבו על ניסיונותיהם, על כושר ההישרדות שלהם בזמנים קשים והיושרה שלהם. אפילו חמש דקות של הרהורים בתחילת היום, יתרמו לתהליך קבלת ההחלטות ויכולתכם להתמודד עם בעיות במשך היום. מצאו תמונה של בן משפחה שנפטר וחיבבתם במיוחד, מסגרו אותה ותלו במקום בולט בדירה. השתדלו להתבונן בתמונה ולהודות לאנשי העבר.

עד כאן המחקר.

לנו הם לא חידשו דבר. לא מפיהם אנו חיים. אנו מחוברים בעבותות אל אבותינו. יתכן ואפשר להבין את המשנה 'דע מאין באת' כהוראה לזכור את שרשרת הדורות שהביאו אותנו עד הלום, 'ולאן אתה הולך', כאחריות שלנו להוליך את צאצאנו בכיוון הנכון.

הנה האסמכתה לקושי שלי להוציא דברים שמחברים אותי לעבר.