הסתפקות

'תורידי, תורידי, תורידי'. אמרה לי כלתי.

ואני הורדתי והורדתי, ועדיין היה עודף ענק.

לא מבינות על מה אני מדברת? הכנת אוכל לחג. במקרה זה חג השבועות שהיה השנה צמוד לשבת, אבל זו מציאות מוכרת לפני כל חג כמעט, לכל עקרת בית.

יש לי שאלה אמיתית שאשמח לקבל עליה תשובה כנה. עם כל אישה שאני משוחחת, בכל כתבה שאני קוראת, בכל מכתב למערכת חוזר המוטו של רצון כן לחזור לפשטות, ערגה וכיסופים לחיים של הסתפקות על כל המשתמע מכך.

אז למה עדיין רואים מודעות פרסומת למכנסי בנים בשישים גוונים [איך בכלל מחליטים איזה גוון לבחור? ואיך מחליטים באיזה גוון החולצה אמורה להיות] ולמה המרשמים ממשיכים להכיל מוצרים שאין בשום חנות מכולת [אפילו לא בסופרמרקט בהר נוף.] ומדוע חנויות למוצרים חד פעמיים משודרגות ומשגשגות. וכך לגבי אוכל מוכן, וחופשות בחו"ל, ונופשים בארץ, וקורסים מהשתלמויות, וכן הלאה וכן הלאה...

כולם פורחים כפטריות לאחר הגשם.

האמינו לי, עיני אינה צרה בפרנסתם של יהודים. בגמרא בברכות נאמר שהעם אומר לדוד המלך שהפרנסה אינה מספיקה להם, ענה המלך 'לכו התפרנסו זה מזה'. וכך צריך להיות.

אבל, יש לי קושי להבין איך התהליך שהולך וצובר תאוצה עולה בקנה אחד עם הרצון הכן בהסתפקות.

ובאותו עניין בואו נדבר על מותגים. מי צריך את זה? מה זה מוסיף לחיינו? מחקרי שווקים מוכיחים שהיום גם מותג הוא כבר לא מותג. תווית על או מעל בגד אינה ערובה לאיכות. מחיר גבוה לא מבטיח תוחלת חיים ארוכה למוצר. ובינינו מי היום בכלל רוצה מוצרים עם תוחלת חיים ארוכה. הרי איך נשקיט את המצפון בפעם הבאה כשנתקל במציאה שפשוט אי אפשר להתעלם ממנה והמוצר שקנינו לא מזמן עדיין במצב שאין שום תירוץ בעולם להיפטר ממנו ולהצדיק את הקנייה הנוכחית.

מהו המנגנון הזה, שגורם לנו לנהות אחרי הדגם הכי חדש והדעה הכי פופולרית, והספר הכי מדובר? איך זה שאנו מוצאים את עצמנו נסחפים ופועלים בניגוד לשיקול הדעת שלנו?

טרנד הוא מושג המתאר שינוי בהתנהגות חברתית שמתייחסת למוצרים, שירותים, רעיונות והתנהגויות. מוצר הופך טרנדי ונחשק כאשר הוא מצליח לעורר הזדהות. כשהוא גורם לנו לאמונה שאם נשיג אותו נהיה כמו כל היתר.

אבל מדוע אנו רוצים להיות כמו האחר?

מרגע לידתנו אנו מנהלים מערכת יחסים הדוקה עם אנשים משמעותיים דוגמת בני משפחה, חברים, או עמיתים לעבודה, ועם יתר הסביבה המקיפה אותנו. דרך חיקוי ולמידה, הפנמה ודחייה של מסרים והתנהגויות מתגבשת האישיות שלנו, הדרך שבה אנו חושבים ומרגישים, הערכים והעדפות שלנו וכמובן התנהגותנו.

בשלב מסוים בהיסטוריה המדיה שינתה את חוקי המשחק. התקשורת מרחיבה את מעגל החשיפה לאנשים והסביבה, ומבטלת את הגבולות. ההצפה מכריחה אותנו להתמודד עם המון גירויים ומסרים, חלקם טובים ורובם ממש לא. יתר על כן, עומס יתר גורם לשתוק ולהחלשת האפשרות לשיקול דעת. למידה חברתית מאפשרת אמפטיה, תקשורת, חברות ועזרה הדדית, אבל הצפה עלולה לגרום לוויתור לא מודע על אפשרות הבחירה ונהייה אחר העדר.

כיצד אדם מגיע למסקנה שהוא צריך את מה שיש לאחר?

מדוע יש כאלה שחושקים בטרנדים יותר מאחרים?

הסבר אחד הוא הצורך בקונפורמיות. הקונפורמיסט הקיצוני מזגזג ומשנה את החלטותיו והתנהגותו באופן אוטומטי בהתאם לאנשים בסביבתו.

ההסבר הנוסף הוא שקל ונוח הרבה יותר להקטין ראש ולחקות אחרים, לחשוב שתחושת הערך העצמי תגדל אם נצטרף לכלל. אנשים בעלי בטחון עצמי אמיתי ויצירתיים, פועלים מתוך שליטה פנימית, ומצליחים לבחור את המתאים להם.

התחושה היא שאנו בריצה מתמדת ולא נותנים את דעתנו שבעצם אנו נמצאים על סחרחרה, נעים קדימה במהירות ונשארים במקום. נעים מכוח האינרציה ונסחפים אחרי אופנות. היות ולא נעים להיתפס כ'כבד', נתאמץ לשדר תדמית של קלילות וזרימה עם כולם.

מה דעתכן, אנחנו הזקנות, להחליט לקחת פסק זמן, הפוגה, עצירה לרגע, ולבחון מאין באנו ולאן פנינו, והאם אנו נמצאים בכלל במסלול הנכון עבורנו. נדמה לי שאנו יכולות לשאת את הנס ולהוכיח שבגרנו מספיק, שמותר לנו להעיז לכבות את הטייס האוטומאטי, שכדאי לנו לבדוק האם סדר היום שלנו מוכתב על ידי אילוצים. יש לנו את האופציה להפעיל שיקול דעת ולבחור מה מתאים לנו לעשות, ובאיזה קצב אנו רוצים להתנהל.

לדעתי בכל שלב בחיים ישנה האפשרות לבחון ולבחור, ועם הגיל זו חובה. ואם אנחנו לא ניתן דוגמא, אם אנחנו לא נוכיח שאפשר גם אחרת, מי יעשה זאת?