החופש הגדול

היום שמעתי על הקורא הצעיר ביותר של הכתבות שלי. אלחנן נכדי, סיפר לי על שיחה עם חברו הטוב שבמהלכה הנכד שיתף אילו מאכלים הוא יודע להכין בעצמו, והחבר עדכן אותו שהסבתא שלו יודעת להכין רטבים לסלטים ברמה שלא נופלת מהקנויים בחנות. החבר של נכדי הוא בן 13.

חשבתי שאם אשמע על קורא/ת צעירים בשנה, אוכל לכתוב שהמדור מתאים לקוראים בני 12-120.

ואם כבר מדברים על הצעירים.

החופש הגדול עומד מאחורי כתלינו. עוד רגע יומטרו על האימהות והסבתאות משפטים מוכרים עד לעייפה 'משעמם לי', 'מה עושים היום?' הצעות לעיסוקים יבוטלו בגלגול עיניים, וכל משחק או יציאה 'יאטרקו' את הצאן לרבע שעה.

אבל רגע, החופש הגדול אינו המצאה של התקופה האחרונה, אפילו בזמני יצאנו לחודשיים חופש. לא זוכרת את עצמי מתלוננת להורי על שעמום, אף אחד מאיתנו לא חשב שהם אמורים לשעשע או לבדר אותנו. המילה 'כף' עדין לא הומצאה. אז איך עבר החופש הגדול? לא ממש זוכרת, אבל יודעת לבטח שזו הייתה אחריות שלי לחפש תעסוקה, ברור שגם השתעממנו ולכן כשהחופש נגמר כולנו די שמחנו לחזור ללימודים.

אני מנסה בכל זאת להיזכר במה שיחקנו. הבנים בדרך כלל שיחקו בחוץ: צעדי ענק, עג'ואיים, חמש אבנים, גולות, כולם מוצרי חינם או במחיר מינימאלי. אנחנו הבנות אספנו בולים והשקענו בכל מיני אוספים אחרים שצרכו השקעת זמן, סבלנות ושעות של עיסוק. המצאנו משחקי תפקידים כמו 'אבא אימא ותינוקת', 'מורה וכיתה'. היו לנו משחקי קופסא פשוטים מלוח קרטון דק עם פיונים בצבעים שונים, כמו סבלנות, כמובן המונופול המיתולוגי. ספרים החלפנו בספריה, בדרך כלל פעמיים בשבוע, ואם גמרתי את הספר תוך יום קראתי אותו שוב ושוב.

לא היו לנו ארונות משחקים פשוט מפני שלא היה מקום בחדרים הקטנים ובדירות הצפופות, מקסימום הוקצעה מגירה או חצי מדף לטובת האוספים והמשחקים.

בקפיצת זמן ענקית נעבור למשחקים של ילדי.

בזמנם לא היו עדיין [לפחות בארץ] ערכות מוכנות של 'פלי מוביל' ושל 'לגו', אלא חלקי בסיס ומהם הם ייצרו כיד הדמיון. לאחר שנגמרו החלקים היצירות פורקו והם התחילו מחדש. זוכרת איך בני הבכור בנה בעצמו רובוט כפרויקט לשיעור טבע, אותו שמרנו על המדף בסלון זמן מה. משחקי הקופסא השתכללו, ספרים הופיעו, והיות ויש לי רק בנים תופעת החופש הגדול הצטמצמה רק לשלושה שבועות של בין הזמנים. וכן, אני חשתי שעלי מוטלת החובה לדאוג להם לתעסוקה. שבוע קייטנה שאורגנה על ידי 'החדר', מספר נסיעות לים, וגמרנו.

הגענו להווה. המשחקים של היום, מתאפיינים במגוון אדיר של היצע שמתחלף חדשות לבקרים. החל מחפצים מחנויות 'הכול בשקל' שנשברים עוד לפני שאני עוזבת את הדירה, והמשך בשלל אטרקציות שגם הן נשברות במהירות ולא משנה כמה כסף הוצאתי עליהן. נדמה לי שהמשחקים והצעצועים של היום מגיעים בקופסאות גדולות שמזכות אותי בקריאת התפעלות מהנכדים, ואכזבה ותסכול כשהמשחק/צעצוע מתפרק או נמאס מהר מדי.

המושגים 'כף', 'אטרקציה' 'לא בא לי', 'משעמם לי' 'מגיע לי', 'הבטחת לי', מתקבלים כהוראת הפעלה עבור המבוגרים האחראיים וכך הם מעודדים מנציחים את התלות של הילדים בהם. כשהורה נבהל מהבעות אי שביעות רצון של הילד, מקבל אותם כביקורת עליו, ומרגיש מחויב לשקם את תדמיתו, הוא יוצר מערכת בה הילדים הם האינסטנציה הגבוהה [ולא משנה מה יחס הגבהים הפיזי ביניהם] אותם יש לרצות, לפצות ולספק, וההורים או [המבוגרים האחרים] עומדים למבחן מתמיד.

שוחחתי עם גננת שסיפרה 'בכל שנה אני מופתעת עד כמה הילדים וההורים משתנים. המאבק מי המבוגר האחראי מתחלק האופן שווה בין שלושתנו: הילד, ההורה ואני, כשכל אחד מנסה למשוך ולהכניע את השניים האחרים. לדוגמא כשהפרדה מהילד מאיימת על ההורה הוא משדר את התחושה לילד, וכך קורא תיגר על סמכותי. זהו דפוס שמערער ומחליש את הילד. זה מין משחק שבו כולנו מפסידים'.

ואפוא אנחנו הסבתות משתבצות בתמונה הזו, הרי אנחנו גידלנו את הילדים אחרת.

סיפרה לי ידידה בגילי 'כשהנכדה בת השש הושיטה יד ודרשה בטון מצווה 'עוד', שאלתי אותה 'אני עובדת אצלך? והיא ענתה לי בשיא הפשטות כן'.

'ומה עשית?' שאלתי.

'כלום. כי אני רוצה שהם ימשיכו להגיע אלי'.

לצערי אני עדה לתופעה שהולכת ומתרחבת של הורים והוריהם החוששים שאם לא יספקו שרותי בידור והפעלה ילדיהם, הילדים לא יהיו מאושרים וזה יעיד על כישלונם.

הרשו לי להכריז כסבתא וכפסיכותרפיסטית: זו טעות.