ברית מסבתא מתבגרת?

לאחרונה נערכה הברית של נכדי אהרון ליב. ואני זכיתי להכין את סעודת המצווה.

זה התחיל לפני עשרים שנה, כשהחלטתי להכין את סעודת הפדיון של נכדי דוד, האירוע המשמעותי כל כך ריגש אותי וחשתי התרוממות רוח מיוחדת ושונה מהשתתפות כאורחת. לאחר שלוש סעודות פדיון נוספות, נגמרו הבכורות. הרגשתי מין ריקנות וחסר, עד שהועלה הרעיון להתחיל להכין סעודות ברית. ואכן בכל פעם כשמצב בריאותי אפשר לי הכנתי את הסעודה.

אני מנסה להבין האם הביטוי 'אהבה' הולם את הרצון שלי להכין את הסעודה, ורוצה לבדוק מה עומד מאחורי המניעים שלי, למה דווקא סעודת ברית [יותר משבע ברכות נניח]. זוכרת ברית של אחד הנכדים אליה הגעתי כאורחת היות ולא הרגשתי בקו הבריאות. הסבתא מהצד השני שאלה אותי 'נו, לא עדיף לך להגיע לשבת וליהנות כאורחת? ותשובתי הייתה 'לא' חד משמעי.

למה?

- נתחיל בעובדה שאני אוהבת להאכיל אחרים. [אני תוהה האם זו תכונה משותפת לכל הנשים]. אני נהנית לבשל, לאלתר, לגוון, להמציא תוך כדי בישול. והאוכל יוצא בדרך כלל טעים.

- ברור שהכנת הסעודה ולקיחת אחריות על האירוע מקילה ומורידה עומס מהבן.

- בורכתי משמים בכישרון ארגון, חשיבה לוגיסטית, עריכה, זיכרון שהפקת אירוע מסוג זה מצריך. כשאני משתמשת בכישרונות שהקב"ה נתן לי אני מרגישה הגשמה עצמית.

- עם השנים למדתי להכין ולעבור את הברית ללא מתח מיותר, יכולה עכשיו לתת חשיבות ולהתרגש מדברים אמיתיים ולהתעלם [כמעט] ממה שלא שווה התייחסות.

- ולאחרונה מצאתי אפילו גושפנקא תורנית: 'חסידיי כורתיי ברית זבח' [תהילים ג']. הכנת הזבח לברית משמעותית עד מאד אולי אפילו יותר מהכיבודים. שמא נחשוב שזה חל גם על אוכל שמזמינים מקייטרינג, כשם שאי אפשר להקיש אישה שמפרישה חלה כשהיא אופה חלות לשבת, למאפייה שמוכרת חלות לשבת.

אם נוצר רושם שההכנות והאחריות לא מעייפים, חשוב לי לתקן. הקושי הפיזי בהחלט קיים ולא מנסה לגמד או להתכחש לו, אבל הוא מתגמד לעומת תחושות הסיפוק והנחת.

נחזור למושג אהבה. האם נכון לומר שאני אוהבת להכין סעודות ברית. נדמה לי שאם אכן המניעים מגיעים ממקום של נתינה והתחשבות ורצון להקל, אז יש מקום לשימוש ברגש הזה, ורק יודע צפונות יודע את התשובה.

אולי באותו נושא: כשאדם 'גדול', נכון יותר 'ענק' הולך לעולמו, מתעוררים לחפש ולהבין את שיעור קומתו, כדי ללכת בעקבותיו. כתוב שעל כל אדם לשאול 'מתי יגיעו מעשי למעשי אבותיי אברהם יצחק ויעקב. יגיעו מלשון נגיעה, אנו אמורים לשאוף לגעת במשהו מאורחותיהם. ובצוואה מרן הגראי"ל שטינמן זצוק"ל כתב: 'היות ורבים טועים בי'. כן, גם אני בתוך אלא שחושבים בדיוק כך, אבל מהכיוון ההפוך: רבים טועים ולא מספיק מכירים במעלותיו...

ובאותו עניין, קראתי דברים שתלמיד של הגאון רבי משה שפירא זצ"ל כתב ליום השנה לפטירתו. וכך לשונו 'לאחר שנים בהן הייתי משתתף קבוע באחד משיעוריו, פניתי אליו ושאלתי אותו האם כדאי לי לעבור לשיעור אחר. רבי משה הביט בי ואמר: "אם השיעור כבר לא מתאים לך, אני אצטרך להתאים את עצמי'.

וכל תוספת מיותרת.