אני והטכנולוגיה

בלי טכנולוגיה לא הייתי יכול לשרוד אפילו יום אחד - או שבעצם הייתי מצליחה לחיות קצת יותר טוב. לפעמים אני לא בטוחה.

את פינה ידידה משכבר הימים פגשתי בתחנת האוטובוס.

'אני כל כך מזדהה עם מה שאת כותבת בקטיפה, כמה אני נהנית להיזכר איך היית סורגת בזמן השיעורים, ומתמוגגת מהרעיונות שאת מעלה במדור שלך. תכתבי על הקושי שלנו, הזקנות, להתרגל לטכנולוגיות החדשות, ואיך צוחקים עלינו בגלל זה'.

אז הנה סיפור אישי על חוסר הנכונות שלי להסתגל לטכנולוגיה.

קבעתי פגישה בבניין בסביבות הבורסה ברמת גן. נתחיל בעובדה שכשעוברים בכביש אחד את אזור שער הגיא, אני, ירושלמית שכמוני, מרגישה אבודה. אזור המרכז [חוץ מבני ברק] מרגיש לי כמו 'חוץ לארץ'; הבניינים הגבוהים, כבישי האוטוסטראדות הענקיים, האנשים שממהרים ונראים כל כך עסוקים, לא מתאימים לי.

לכן, כשקבעתי את הפגישה ביקשתי מהמזכירה הוראות איך להגיע למקום. הנה תמליל השיחה:

- מירושלים את אמורה לקחת אוטובוס שמגיע לארלוזורוב. ושם תכניסי את הכתובת לוויז.

- אין לי וויז.

- אז השתמשי בכל מכשיר ניווט אחר.

- אין לי שום מכשיר ניווט.

- שתיקה מהוססת שמשמעותה 'עם מי יש לי עסק כאן?'

- טוב, אני בעצם יכולה לשאול אנשים איך להגיע אל הכתובת.

- כן, נכון, את יכולה לשאול...

ואכן, כשירדתי מהאוטובוס התחלתי ללכת בכיוון המשוער, טיילתי להנאתי ומדי פעם ווידאתי עם נשים אקראיות האם אני בדרך הנכונה. לא עשיתי את זה קצר ולעניין, אז מה קרה? יצרתי קשר עין עם בני אדם, החלפתי מספר משפטים ואולי אפילו חיוך או שניים.

להפתעתי רוב הנשאלים לא ידעו איך מגיעים לכתובת, [כנראה שכולם היום מסתמכים על אביזרים אלקטרוניים]. אבל ברור שלבסוף הצלחתי להגיע, כמו באותם ימים שנראים היום כל כך רחוקים. נכון איחרתי קמעה, אז מה. הכל בא על מקומו בשלום.

בעצם גם בירושלים אני חווה חוסר התמצאות בכבישים, למרות שאני ירושלמית וותיקה [יש לי אפילו תעודה של אזרח וותיק] רשת הכבישים שינתה את פניה של העיר אותה הכרתי, וגורמת לי לחוסר וודאות בנושא.

הנכדים לא מכירים ירושלים ללא כביש בגין, בלי גשר המייתרים וללא הרכבת הקלה. נדמה לי שאפילו הבנים לא זוכרים את התקופה שהכבישים לא היו אוטוסטראדות עם שלושה וארבעה מסלולים. כששניים מהם מגודרים לטובת חפירות לתשתית לפרויקטים עתידיים. שנסיעה 'העירה' – למשולש הרחובות בן יהודה-יפו- קינג ג'ורג', נחשבה לשיא התחכום כי שם התרכזו חנויות הביגוד ויתר הקניות.

כן, בטח שיש פעמים שמכשירי הניווט ממש עוזרים, ונכון שמותר וכדאי להשתמש בחידושים, וברור שאני לא מתפארת בבורות שלי וחושבת שכזה ראה וחקה. המסר שאני מנסה להעביר הוא שהעובדה שאני לא שולטת בפלאי הטכנולוגיה לא ממעיטה בערכי ולא הופכת אותי למוגבלת. כשצריך אני מתאמצת ומצליחה.

לדוגמא, למדתי, אמנם לאט, להקליד ישר למחשב. פעם הייתי כותבת רק בעט על גבי נייר, ואז נגשת למחשב ומתחילה להקליד את המילים הכתובות. ואז, מדפיסה וקוראת, ומתקנת, ואז, מכניסה את התיקונים למחשב. טוב הבנתם כבר. קבצים היו 'נעלמים' לי, המחשב היה פתאום 'עובר' לאנגלית, וכו'. היום אני יודעת לעשות 'העתק הדבק', ולשנות פונטים ולמצוא קבצים אבודים, בעצם הם כבר לא אובדים לי.

ואם אחליט שאני זקוקה למכשיר ניווט, ברור לי שאלמד עד שאתרגל גם אליו. בינתיים אני מגיעה למחוז חפצי בדרך הישנה והחביבה.

לא לי מפריע שהנכדים מחייכים כשאני מתרגשת כשאני שומעת את צלצול הנייד החדש לי, כי זה כל כך נדיר שמישהו מחליט להתקשר בדיוק כשהוא פתוח. או כשמישהו אומר לי לשלוח מיסרון [נדמה לי שכך קוראים לזה] ואני עונה שאין לי. נוח לי לכתוב הודעות או מספרי טלפון בפנקס שמצוי אצלי בתיק. גם את יומן הפגישות שלי אני מנהלת בכתיבה ותמיד צריכה לחכות לקליינטית עד שהיא תחפש ותמצא את התאריך בטלפון ה'חכם' ולהכניס את הפגישה הבאה.

בשלב הזה אני לא צריכה אפליקציות שאולי יקצרו לי זמן בעתיד. אשתמש רק בטכנולוגיות שמוכנות להתאים את עצמן אלי.

מעדיפה להמשיך להתנהל בקצב שלי, ולא להיות זמינה בזמן אמת לכל מאן דבעי. מי שרוצה ליצור איתי קשר או להודיע לי דבר מה, יאלץ להשאיר הודעה ולכשיתאים לי אחזור אליו.

עם המיל אני מסתדרת, עובדה שהמשובים הנהדרים שלכם מגיעים אלי.