החוט המשולש לא במהרה ינתק

אפוא אתם בליל הסדר?

ולחילופין מי אצלכם בחג?

שתי השאלות המשמעותיות הללו נידונות בימים אלה בכל מפגש פיזי או וירטואלי.

פסח יותר מכל החגים הוא חג המשפחה. אחת ממצוות החג בפסח ראשון היה להימנות על חבורה ומה יותר מחבר [קמץ מתחת לח'] מקשרי משפחה.

בפרשת שמות (שמות י, ב) מתבשר משה על הכבדת לב פרעה "למען שתי אותותי אלה בקרבו: ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים... וידעתם כי אני ה'". משה מבקש מפרעה לצאת לעבוד את ה' במדבר. פרעה מתעניין "מי ומי ההולכים". תשובת משה: "בנערינו ובזקנינו נלך וגו' כי חג ה' לנו". משה מדגיש היציאה ממצרים תעשה ביחד עם הילדים ועם הזקנים, שלושת הדורות.

פעם נוספת אנו מוצאים בתורה ציווי של חובת הסב כלפי נכדו: בחיוב זכירת מעמד הר סיני שם נאמר (דברים ד, ט): "והודעתם לבנך ולבני בנך, יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב".

שני המאורעות המכוננים של העם, יציאת מצרים ומעמד הר סיני, מחייבים באחריות להעביר את המסרים מהסב עד הנכד, חיבור הדורות בצורה של שרשרת שכל חוליה מחוברת לזו שמעליה יוצר חיבור בין הדורות ומבטיח את ההמשך ההיסטוריה שיצרה את האומה.

יצירת השרשרת לא נועדה רק לחבר את העתיד עם העבר, אלא מבטיחה גם את המשכיות הדורות הלאה, וכמו שדורשת הגמרא (בבא מציעא פה, א) את הפסוק בישעיה (נו, כא): "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם" שכאשר ישנם שלושה דורות רצופים של תלמידי חכמים שוב אין תורה פוסקת מזרעם לעולם.

וכך, בליל הסדר כשאנו מסיבים עם שלושה, ולפעמים גם יותר, דורות, אנו מבטאים את החיבור המהודק שלנו אל העם. והחוט המשולש לא במהרה ינתק.

לא מדובר רק בהתאספות משפחתית לציון אירוע מסוים בו כולנו נזכרים. אלה בנחת יהודית לראות שגם הדורות הבאים הולכים ברוח ישראל סבא. שמתם לב שכשמדברים על רוח ישראל מוזכר התואר 'סבא'.

עד כאן הכל נאה ויפה.

הקושי מתחיל כשנכנסים שיקולים פרקטיים פיזיים וגשמיים. כשאין מספיק מקום לארח את כולם וצריך לעשות תורנויות והתחשבנויות בין הילדים הנשואים. כשלהורים כבר אין מספיק כוח לעמוד במשימות הרבות הכרוכות בהכנות החג, והניסיון לתמרן בין הצרכים והרצונות השונים של בני המשפחה. כשיש חלק מהנשואים שמעדיפים לערוך את ליל הסדר לבד בביתם כי כך הם יכולים להגיע לכל אחד מהילדים ולקיים את המצווה 'והגדת לבנך'.

ובכלל איך מחליטים ובוחרים מה עדיף: חוויה של המפגש בין בני המשפחה המורחבת יחד עם סבא וסבתא לעומת אווירה שקטה כשעושים לבד בבית?

ובמפגש המשותף מתעוררות שאלות האם תמיד הסבא הוא שמנהל את הסדר? האם כל ראש משפחה אחראי לשאול ולהפעיל את בני המשפחה שלו? ורגע, מה מקום הנשים, כולל הסבתא [אני במקרה הזה] בלילה המשמעותי הזה? רק להגיש ולנקות ולחבק?

ברור שאין לי משנה ערוכה וסדורה שתענה למכלול הסוגיות.

מורכבות שכזו מחייבת הידברות. אבל לפני שמחליטים לזמן [צירה מתחת לז'] לשיחת הבהרה, חשוב לערוך הידיינות עצמית בכנות מרבית. נכון הייתי מאד רוצה ש כ ו ל ם יגיעו. כמו לכל הסבתות גם לי יש פנטזיה בה בעלי לבוש בקיטל יושב בראש שולחן ענק ובני המשפחה מביטים אליו תוך הסבה, ולאף אחד לא צר המקום, וכולם מחייכים בנעימות, ומתפעלים מהדובר התורן.

אבל עם השנים התבגרתי והחכמתי ולמדתי ענוה והסתפקות. המשפחות גדלו ברוך השם, ועם כל הרצון הטוב,

שומעת הרבה על וויכוחים, האשמות, מניפולציות והתחשבנויות סביב החג בכלל וליל הסדר בפרט. שומעת גם על משפחות שמצליחות להגיע להסדרים מקוריים שעונים על צרכים משתנים.

למשל ידידה שהודיעה לילדיה שהיא השקיעה מספיק ועכשיו תורם לארח אותם, וקיבלה תגובות נלהבות כשכל אחד אומר 'אני הראשון, אצלי תתחילו'.

או משפחה שההורים משתכנים בבית מלון ובכל חג וערב מזמינים ילד ומשפחתו.

או משפחות שמחליטות שעדיין חשוב לכולם להיפגש אצל ההורים, אבל מישהו מארגן חלוקת תפקידים ומטלות כולל ניקיון הבית אצל ההורים, וההורים נמצאים בביתם על תקן אורחים.

בכל דרך שנבחר, חשובה הרגשת היציאה לחירות מכבלי המוסכמות, וההתחשבנויות, והפנטזיות.